זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר

זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר ברית המועצות
	ברית המועצות לשעבר
מעמד בחוק	חוקי ב-13 כלל המדינות, פלילי באוזבקיסטן וטורקמניסטן (עונש: 2-3 שנות מאסר)
טרנסג'נדריות	ישנה הכרה בשינוי מגדר ב-11 מדינות, אין הכרה בארמניה, טורקמניסטן, אזרבייג'ן ורוסיה
שירות צבאי	לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים מוצהרים רשאים לשרת ב-6 מתוך 15 צבאות המדינות. אין איסור מפורש לשירות צבאי ברוסיה אם כי קיימת מדיניות אל תשאל, אל תספר בלתי כתובה. טרנסג'נדרים מוצהרים רשאים לשרת באסטוניה בלבד
הגנה מפני אפליה	ישנה הגנה מוחלטת מפני אפליה על רקע נטייה מינית ב-4 מדינות (אסטוניה, ליטא, גאורגיה, מולדובה) ואיסור חלקי באוקראינה ולטביה
זכויות משפחה
הכרה בזוגיות חד־מינית	אין הכרה בזוגיות חד-מינית באף אחת מכלל המדינות מלבד באסטוניה מאז 2016 ולטביה מאז 2022 כהסכם קוהביטציה
אימוץ	אין הכרה באימוץ על ידי זוגות חד-מיניים באף אחת מכלל המדינות מלבד באימוץ חורג באסטוניה מאז 2016 ומשותף מאז 2024
הצבעה על הצהרת האו"ם	7 מדינות הצביעו בעד, 5 נמנעו ו-3 התנגדו (תמכו בהצעה הנגדית מטעם סוריה)

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) במדינות ברית המועצות לשעבר מוגדרות כמוגבלות באופן רחב. פעילות הומוסקסואלית מוגדרת כחוקית בכלל מדינות ברית המועצות לשעבר מלבד אוזבקיסטן וטורקמניסטן, בהן קיום פעילות הומוסקסואלית נושא עונש מאסר של עד 2–3 שנים. עם זאת, מאז ה-1 בינואר 2016, באסטוניה, זוגות חד-מיניים החלו להיות מוכרים לראשונה תחת הסכם קוהביטציה המעניק את אותן ההכרות המשפטיות שזמינות לזוגות הטרוסקסואלים,^[1] בין היתר אימוץ חורג של בן או בת הזוג,^[2] מלבד הזכות להינשא וגישה לאימוץ משותף.^[3] בכך, הפכה אסטוניה למדינה הפוסט-סובייטית הראשונה שהחלה להכיר בזוגיות חד-מינית.

ביוני 2018, בית הדין האירופי לצדק פסק כי מדינות החברות באיחוד האירופי (בהן המדינות הבלטיות) חייבות להעניק לזוגות חד-מיניים נשואים, כאשר לפחות אחד מבני הזוג הוא אזרח האיחוד האירופי, זכויות תושבות מלאות והכרה בחופש התנועה שלהם.^[4]

ב-11 בינואר 2019 קבע בית המשפט העליון בליטא (אנ') כי יש להעניק לבני זוג חד-מיניים היתרי שהייה במדינה.^[5] מאז, הצעת חוק להכרה בהסכם קוהביטציה בין בני אותו המין תלויה ועומדת בסיימאס.^[6] הכרה מסוג זה עבור זוגיות חד-מינית החלה להיות נוכחת לראשונה בלטביה מאז ה-1 ביוני 2022 לאחר שב-12 בנובמבר 2020, בית המשפט החוקתי של המדינה (אנ') קבע כי חוקת לטביה (אנ') חייבת להעניק לזוגות חד-מיניים את ההטבות וההכרות המשפטיות שמעניק החוק הלטבי לזוגות נשואים בני המין השני, ונתן לבית המחוקקים והנבחרים הלטבי, הסאימה, עד 1 ביוני 2022 לחוקק חוק שמכיר באיחוד אזרחי בין זוגות חד-מיניים. בדצמבר 2021 קבע בית המשפט העליון שאם הסאימה לא יעביר את החקיקה לפני המועד האחרון ב-1 ביוני, זוגות חד-מיניים יהיו רשאים לפנות לבית משפט עבור הכרה בזוגיות שלהם וקבלת זכויות והטבות דומות לזוגות נשואים. לבסוף, הסאימה לא הצליח לאשר את החקיקה הנדרשת עד למועד האחרון.^[7] בעקבות זאת, מקרה האיחוד החד-מיני הראשון בלטביה הוכר על ידי בית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים ב-30 במאי 2022.^[8]

היסטוריה

לאחר מהפכת אוקטובר: 1933-1917

ערך מורחב – מהפכת אוקטובר

הממשלה של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית הפכה פעילות הומוסקסואלית לחוקית בדצמבר 1917, בעקבות התרחשות מהפכת אוקטובר וביטול הקוד המשפטי של רוסיה הצארית. באמצעות ביטול הקוד המשפטי הצארי, המפלגה הקומוניסטית הרוסית אפשרה פעילות הומוסקסואליות דה פקטו בעוד הקוד הפלילי הרוסי הסובייטי הראשוני לא הכיל הפללה של הומוסקסואליות בעוד שהנושא הושמט. עם זאת, ביטול החוק הצארי היה חלק מדחייה כוללת של חוקי האימפריה הרוסית, בעוד שהסובייטים מעולם לא נקטו בשום מסע להפחתת דעות קדומות נגד הומוסקסואליות.

התרת קיומם של יחסים הומוסקסואלים פרטיים בין מבוגרים בהסכמה חלה רק על הרפובליקה הרוסית והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. הומוסקסואליות או כפי שכונתה "מעשה סדום" נותרה פשע באזרבייג'ן (ועברה אי-הפללה רשמית רק ב-1923), כמו גם ברפובליקות הסובייטיות הפדרליות הסוציאליסטיות בעבר-הקווקז ומרכז אסיה לאורך שנות ה-20.^[9] הפללות דומות נחקקו באוזבקיסטן ב-1926 וטורקמניסטן בשנה שלאחר מכן.

אף על פי ביטול הפללתה של הומוסקסואליות ב-1917, המדיניות החברתית הסובייטית הרחבה יותר בנושא זכויות הומוסקסואלים רחבות יותר והיחס להומוסקסואלים בשנות ה-20 הייתה מעורבת לעיתים קרובות. המדיניות הסובייטית הרשמית, הן ברפובליקה הרוסית והן בברית המועצות הרחבה יותר, בשנות העשרים של המאה ה-20, בנושא הומוסקסואליות, נעה בין סובלנות וקבלה, ניסיונות להענקת שוויון משפטי ומתן זכויות סוציאליות לעוינות מדינתית נגד הומוסקסואלים וניסיונות של מדינות לסיווג הומוסקסואליות כ-"הפרעה נפשית שצריך לרפא".^[10]

במפלגה הקומוניסטית עצמה בתקופה זו של שנות ה-20 היו גם כן חילוקי דעות מסוגים אלו לגבי היחס הסובייטי להומוסקסואליות - החל מקבלה לשלילה או אמביוולנטיות כלפי דעות לגבי הומוסקסואלים וזכויותיהם. חלקים ופלגים מסוימים של הממשלה הבולשביקית ניסו לשפר את הזכויות והתנאים הסוציאליים של הומוסקסואלים בהתבסס על רפורמות משפטיות נוספות ב-1922 וב-1923, בעוד שאחרים התנגדו למהלכים. נציב הבריאות ניקולאי סמשקו (אנ'), בתחילת שנות ה-20, תמך במתן האמנציפציה ההומוסקסואלית "כחלק ממהפכה מינית" והכיל רפורמות מסוגים אלו לזכויות הומוסקסואלים בתחומי האזרח והרפואה. לדברי וויין ר. דיינס, חלקים מסוימים מהבולשביקים של שנות העשרים ראו באופן פעיל בהומוסקסואליות "מחלה חברתית שיש לרפא" או דוגמה ל-"ניוון בורגני", בעוד שבולשביקים אחרים האמינו שיש לקבלה מבחינה משפטית וחברתית בחברה הסוציאליסטית החדשה.

הבולשביקים ביטלו בנוסף את האיסורים המשפטיים הצארים על זכויות אזרחיות ופוליטיות הומוסקסואליות - במיוחד בתחום העסקת המדינה. בשנת 1918 מונה גאורגי צ'יצ'רין, הומוסקסואל גלוי, לקומיסר העם לענייני חוץ של הרפובליקה הרוסית (שר החוץ). ב-1923 מונה צ'יצ'רין גם לתפקיד קומיסר העם לענייני חוץ של ברית המועצות, תפקיד אותו מילא עד 1930.

בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 הממשל הסובייטי והקהילה המדעית גילו עניין רב במחקר מיני, אמנציפציה מינית ואמנציפציה הומוסקסואלית. בשנות ה-20 שלחה ברית המועצות נציגים מקומיסריון הבריאות, בראשות קומיסר הבריאות סמשקו, בינואר 1923, למכון הגרמני לסקסולוגיה, וכן למספר כנסים בינלאומיים בנושא מיניות אנושית בין השנים 1921 ו-1930 שם הביעו תמיכה בהתרתם של יחסים הומוסקסואלים מבוגרים, פרטיים ובהסכמה, ושיפור הזכויות ההומוסקסואליות בכלל העמים. הן ב-1923 והן ב-1925 פרסם ד"ר גריגוריי בטקיס, מנהל המכון להיגיינה חברתית במוסקבה, את דו"ח "המהפכה המינית ברוסיה" שקבע כי הומוסקסואליות היא "טבעית לחלוטין" וכי יש "לכבד אותה מבחינה משפטית וחברתית". בברית המועצות עצמה ראו בשנות ה-20 התפתחויות במחקר הסובייטי הרציני על מיניות באופן כללי, לעיתים בתמיכה ברעיון המתקדם של הומוסקסואליות כחלק טבעי מהמיניות האנושית - כגון עבודתו של ד"ר בטקיס לפני שנת 1928. משלחות ומחקרים אלה נשלחו, אושרו ונתמכו על ידי הקומיסריון לבריאות העממי תחת הקומיסר סמשקו.

עם זאת, בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 השתנתה המדיניות והגישה הסובייטית לגבי הומוסקסואליות וזכויות הומוסקסואלים, לצד תגובת נגד חברתית נרחבת יותר בכלל ברית המועצות. יחד עם הדיכוי המוגבר של מתנגדים פוליטיים ולאומים שאינם רוסים תחת שלטונו של יוסיף סטלין, נושאים וסוגיות להט"ב התמודדו עם צנזורה ממשלתית רשמית גוברת, ומדיניות נוקשה יותר באופן אחיד ברחבי ברית המועצות כולה. הומוסקסואליות סומנה רשמית כמחלה והפרעה נפשית בסוף שנות ה-20 בייחוד במהלך התקופה שבין השנים 1927-1930.^[11] באווירה זו צמצם הקומיסר סמשקו את תמיכתו בזכויות הומוסקסואליות וד"ר בטקיס וחוקרי מין אחרים דחו (ב-1928) את הדיווחים המדעיים הקודמים שלהם על הומוסקסואליות כחלק ממיניות אנושית טבעית. מהלכים אלו התרחשו בעקבות נטיות סובייטיות קודמות בחלקים של הקהילות הרפואיות והבריאותיות, בהם בתחילת שנות ה-20, לסווג הומוסקסואליות, אם לא כפשע, אז כדוגמה למחלה נפשית או פיזית. דוגמאות מוקדמות יותר לסוג זה של יחס סובייטי נוקשה כלפי הומוסקסואליות כוללות את הדו"ח משנת 1923 של הקומיסריון לבריאות העממי בשם "חיי המין של הנוער העכשווי" שחיבר יזרעיל גלמן, שקבע כי "המדע התבסס כעת, בדייקנות שמוציאה כל ספק, שהומוסקסואליות אינה רצון רע או פשע אלא מחלה. עולמו של הומוסקסואל זכר או נקבה מעוות, הוא זר למשיכה המינית הרגילה שקיימת באדם נורמלי" - העמדה הרשמית אשר חלה מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.

מאמר מאת האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה משנת 1930 שנכתב על ידי המומחה הרפואי סרייסקי (מבוסס על דו"ח שנכתב בשנות ה-20) מסכם הומוסקסואליות בברית המועצות באומרו כי:

"החקיקה הסובייטית אינה מכירה במה שנקרא פשעים נגד המוסר. החוקים שלנו יוצאים מעיקרון ההגנה על החברה, ולכן ענישה סובלנית רק באותם מקרים בהם קטינים הם מושא לעניין הומוסקסואלי... תוך הכרה באי-נכונות של התפתחות הומוסקסואלית... החברה שלנו משלבת אמצעים מניעתיים וטיפולים אחרים עם כל התנאים ההכרחיים להפיכת הקונפליקטים הפוקדים הומוסקסואלים ללא כאב ככל האפשר ולפתרון ההתרחקות האופיינית שלהם מהחברה בתוך הקולקטיב".

— סרייסקי, האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, 1930, עמ' 593

שלטון סטלין: 1933–1953

ב-1933 הממשלה הסובייטית, תחת שלטונו של יוסיף סטלין, הפלילה מחדש קיום פעילות הומוסקסואלית. ב-7 במרץ 1934 נוסף סעיף 121 לקוד הפלילי, עבור ברית המועצות כולה, שאסר במפורש הומוסקסואליות גברית, עם עונש של עד חמש שנות עבודת כפייה בכלא למורשעים. עם זאת, לא היו חוקים פליליים לגבי הומוסקסואליות נשית (לסביות). בתקופת המשטר הסובייטי, משקיפים מערביים האמינו שבין 800 ל-1,000 גברים נכלאו מדי שנה על רקע סעיף 121.^[12] הסיבה המדויקת לחקיקת ההפללה של פעילות הומוסקסואלית עדיין נותרה במחלוקת מסוימת.^[13]

מספר היסטוריונים ציינו כי בתקופה זו החלה התעמולה הסובייטית לתאר הומוסקסואליות כסימן לפשיזם, וכי סעיף 121 עשוי להוות כלי פוליטי פשוט לשימוש נגד מתנגדי המשטר, ללא התייחסות למה היא נטייתם המינית בפועל, ועבור חיזוק ההתנגדות הרוסית לגרמניה הנאצית, שהפרה את הסכמה עם רוסיה.

הממשלה הסובייטית עצמה אמרה מעט מאוד בפומבי על השינוי בחוק, ונראה כי מעטים היו מודעים לכך שהוא קיים. בשנת 1934, הקומוניסט הבריטי הארי ווייט כתב מכתב ארוך לסטלין בו גינה את הסעיף, ואת מניעיו הפוגעניים בו הציב עמדה מרקסיסטית נגד דיכוי הומוסקסואלים כמיעוט חברתי, והשווה הומופוביה לגזענות, שנאת זרים וסקסיזם. עם זאת, מכתבו לא נענה רשמית.

כמה שנים מאוחר יותר ב-1936, הגיב קומיסר המשפטים העממי ניקולאי קרילנקו בפומבי לגבי תכליתו של הסעיף הפלילי האנטי-הומוסקסואלי באומרו:

"אז מי הם עיקר האנשים שלנו במקרים מסוג זה? הם מעמד הפועלים? לא! אלה חוליגנים חסרי מעמד. חוליגנים חסרי מעמדות, בין אם משרירי החברה, או משרידי מעמד המנצלים. אין להם לאן ללכת. אז הם לוקחים - פדרסטים (אנ'), יחד איתם, לידם. בתירוץ הזה, בחוליגניזם הסודי המסריח הזה מתרחש גם סוג אחר של פעילות - פעילות אנטי-מהפכנית".^[14]

דה-סטליניזציה ואילך: 1953–1991

לאחר שיוסיף סטלין עלה לשלטון, הומוסקסואליות הפכה לנושא טאבו שאינו ראוי לתיאור פומבי, הגנה או דיון. סובייטים הומוסקסואלים וביסקסואלים (גברים או נשים) שרצו לכהן בתפקיד בתוך המפלגה הקומוניסטית היו צפויים להינשא לאדם מהמין השני, ללא התייחסות לנטייתם המינית האמיתית, ולנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית כפויה. דוגמה בולטת לתופעה הייתה במאי הקולנוע הסובייטי סרגיי אייזנשטיין, אשר ניהל חיים כפולים בעודו נשוי לאישה אך ניהל מערכות יחסים רומנטיות עם גברים, והפיק סרטים שהנעימו פוליטית את גחמותיו של סטלין.

לאחר מותו של סטלין ב-1953, הוא הוחלף בניקיטה חרושצ'וב, שהמשיך בליברליזציה של חוקי עידן סטלין בנוגע לנישואים, גירושים והפלות, אם כי הסעיף הפלילי נגד הומוסקסואליות נותר במקומו בחוק. ממשלת חרושצ'וב האמינה כי בביטול החוק הפלילי נגד הומוסקסואליות, הנטייה הרומנטית בין הגברים הנאשמים אשר התרחשה בסביבות בתי הסוהר תתפשט לאוכלוסייה הכללית לאחר שחרורם מתקופתו של סטלין. בעוד שממשלת סטלין שילבה בין הומוסקסואליות לפדופיליה, ממשלת חרושצ'וב שילבה בין הומוסקסואליות לבין התנהגות מינית מצבית (אנ'), לעיתים כפויה, בין אסירים גברים.^[15]

בשנת 1958 שלח משרד הפנים מזכר סודי לרשויות אכיפת החוק והורה להם להגביר את האכיפה של החוק הפלילי נגד הומוסקסואלים. עם זאת, במהלך שנות ה-50 המאוחרות - תחילת שנות ה-60, אלין מוסבי, כתבת זרה ברוסיה באותה תקופה, ייחסה גישה ליברלית יותר לממשלת חרושצ'וב לאור העובדה כי ראתה זוגות הומוסקסואלים בפומבי, מצב אותו תיארה כלא נדיר לראות "גברים הומוסקסואלים מחכים מחוץ לתיאטראות מסוימים בעודם מחפשים דייטים רומנטיים עם אמנים גברים".

מדריך "סקס סובייטי" משנת 1964 הורה: "עם כל האמצעים העומדים לרשותם, הומוסקסואלים מחפשים וזוכים באמונם של צעירים. ואז הם ממשיכים לפעול. אל תאפשרו להם בשום פנים ואופן לגעת בכם, יש לדווח על אנשים כאלה מיד לאוכפים המנהליים כדי שניתן יהיה להוציאם מהחברה".^[16]

למרות הדוגמאות הנדירות הללו, של התקיימותן של מערכות יחסים בין זוגות מאותו המין בעידן הסובייטי, אלפי אזרחים נכלאו באשמת הומוסקסואליות והצנזורה הממשלתית על הומוסקסואליות וזכויות הומוסקסואלים לא הואטה עד תחילת שנות ה-70, מה שהחל לאפשר קיום של הצהרות קצרות בנושאים. מונולוג פנימי קצר על הומוסקסואליות במוסקבה נכלל בספרו של ונדיקט ירופייב, מוסקבה פטושקי (1973). מאז שלטונו של סטלין, האישור הציבורי הראשון לפרסום זכויות עבור הומוסקסואלים היה הצהרה קצרה וביקורתית על סעיף 121 הקוראת לביטולו, שנאמרה בספר הלימוד של החוק הפלילי הסובייטי (1973).^[17] התייחסויות אלו אופיינו כהצהרות קצרות ברומן או בספר לימוד ונעשו על ידי הטרוסקסואלים. הסופר ויקטור סוסנורה הורשה לכתוב על כך שראה שחקן הומוסקסואלי מבוגר נרצח באכזריות בבר בלנינגרד בספרו "ההולנדי המעופף" (1979), אם כי הוא הותר לפרסום רק בגרמניה המזרחית.

הסופר ההומוסקסואל הרוסי יבגני חריטונוב הפיץ ספרות להט"ב באופן בלתי חוקי בברית המועצות לפני שמת מאי-ספיקת לב ב-1981. הסופר גנאדי טריפונוב שירת כ-4 שנים של עבודת כפייה על הפצת שיריו ההומוסקסואלים ועם שחרורו, הורשה לחזור לכתוב ולפרסם את שיריו רק אם נמנע מלתאר התייחסות כלפי הומוסקסואליות.

בשנת 1984, קבוצה של הומוסקסואלים רוסים נפגשה וניסתה לארגן ארגון רשמי למען קידום זכויותיהם. עם זאת, פעילותם הופסקה במהירות על ידי ארגון הביון והמשטרה החשאית של הק.ג.ב. רק מאוחר יותר בתקופת החלתה של מדיניות הגלאסנוסט הותר דיון ציבורי על אי-הפללתה מחדש של פעילות הומוסקסואלית פרטית בהסכמה ברחבי המדינה.

סקר שנערך ב-1989 דיווח כי הומוסקסואלים היו הקבוצה השנואה ביותר בחברה הרוסית בעוד 30% אחוז מהנשאלים סברו כי "יש לחסל הומוסקסואלים".^[12] בסקר דעת קהל משנת 1991 שנערך בצ'ליאבינסק 30% אחוז מהנשאלים בגילאי 16 עד 30 סברו שיש "לבודד הומוסקסואלים מהחברה", 5% אחוזים סברו שיש "לחסל אותם", 60% אחוז היו בעלי גישה "שלילית" כלפי הומוסקסואלים ו-5% אחוזים תייגו את נטייתם המינית כ-"אומללה".^[17]

בין 1989–1990 הורשה להתקיים ארגון לזכויות הומוסקסואלים במוסקבה בראשות יבגניה דבריאנסקאיה בעוד ניתן לכתב רומן קלינין אישור לפרסם את העיתון ההומוסקסואלי "Tema".^[18]

המספר המדויק של אזרחים שהועמדו לדין על רקע סעיף 121 לאורך השנים אינו ידוע במדויק, כאשר המידע הרשמי הראשון בנושא פורסם רק ב-1988, אך על פי ההערכות מדובר בכ-1000 חשודים שנתבעו בשנה. על פי נתונים רשמיים, מספר הגברים שהורשעו לפי סעיף 121 ירד בהתמדה במהלך תקופת מדיניות הגלאסנוסט בעוד בשנת 1987 נידונו כ-831 גברים על פי סעיף 121, בשנת 1989 כ-539, בשנת 1990 כ-497 ובשנת 1991 כ-462.^[19]

טבלת סיכום

זכויות להט"ב ב:	מעמד בחוק של פעילות הומוסקסואלית	הכרה בזוגיות חד-מינית	נישואים חד-מיניים	אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים	התרת שירות צבאי של לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים	הגנה מפני אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית	הכרה בשינוי מגדר
אוזבקיסטן אוזבקיסטן (ערך מורחב: זכויות להט"ב באוזבקיסטן)	פלילי בקרב גברים. עונש: עד 3 שנות מאסר. חוקי בקרב נשים מאז ומעולם.						ישנה הכרה בשינוי מגדר, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש.
אוקראינה אוקראינה (ערך מורחב: זכויות להט"ב באוקראינה)	חוקי משנת 1991. חתומה על הצהרת האו"ם.	(מוצע)	(מוצע) קיים איסור חוקתי משנת 1996 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.	יחידים רשאים לאמץ ללא קשר לנטייה מינית.		איסור חלקי על אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 1992, ניתוח להתאמה מגדרית כולל עיקור לא נדרשים מאז 2016.
אזרבייג'ן אזרבייג'ן (ערך מורחב: זכויות להט"ב באזרבייג'ן)	חוקי משנת 2000.
אסטוניה אסטוניה (ערך מורחב: זכויות להט"ב באסטוניה)	חוקי משנת 1992. חתומה על הצהרת האו"ם.	הסכם קוהביטציה משנת 2016.	חוקי מינואר 2024.	אימוץ חורג חוקי משנת 2016, אימוץ משותף מינואר 2024.	כולל טרנסג'נדרים.	איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2002, ניתוח להתאמה מגדרית לא נדרש.
ארמניה ארמניה (ערך מורחב: זכויות להט"ב בארמניה)	חוקי משנת 2003. חתומה על הצהרת האו"ם.		קיים איסור חוקתי משנת 2015 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד. החל משנת 2017, לדברי משרד המשפטים הארמני, ישנה הכרה בנישואים חד-מיניים שבוצעו במדינה אחרת. עם זאת, טרם תועדה הכרה מסוג זה בפועל.
בלארוס בלארוס (ערך מורחב: זכויות להט"ב בבלארוס)	חוקי משנת 1994.		קיים איסור חוקתי משנת 1994 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.		/ חל איסור על שירות צבאי של הומוסקסואלים בתקופות של שלום. עם זאת, הומוסקסואלים רשאים לשרת באופן מוגבל בעת תקופת מלחמה בלבד.		ישנה הכרה בשינוי מגדר, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש כולל עיקור.
גאורגיה גאורגיה (ערך מורחב: זכויות להט"ב בגאורגיה)	חוקי משנת 2000. חתומה על הצהרת האו"ם.		קיים איסור חוקתי משנת 2018 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.			איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2008, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש כולל עיקור.
טג'יקיסטן טג'יקיסטן (ערך מורחב: זכויות להט"ב בטג'יקיסטן)	חוקי משנת 1998.						ישנה הכרה בשינוי מגדר, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש.
טורקמניסטן טורקמניסטן (ערך מורחב: זכויות להט"ב בטורקמניסטן)	פלילי בקרב גברים. עונש: עד שנתיים מאסר. חוקי בקרב נשים מאז ומעולם.
ליטא ליטא (ערך מורחב: זכויות להט"ב בליטא)	חוקי משנת 1993. חתומה על הצהרת האו"ם.	(בהמתנה)	/ קיים איסור חוקתי משנת 1992 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד. נישואים חד-מיניים שנערכו מחוץ למדינה במדינות האיחוד האירופי מוכרים לצורך קבלת תושבות מאז 2018 בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לצדק.	על זוגות להיות נשואים כדי לאמץ בליטא. בעקבות זאת, זוגות חד-מיניים אינם רשאים לאמץ כתוצאה מאי ההכרה בנישואים חד-מיניים.		איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2003, ניתוח להתאמה מגדרית לא נדרש מאז 2022.
לטביה לטביה (ערך מורחב: זכויות להט"ב בלטביה)	חוקי משנת 1992. חתומה על הצהרת האו"ם.	שותפויות רשומות (בעקבות פסק דין שיפוטי) מאז 2022, הכרה משפטית מאז 2024.	/ קיים איסור חוקתי משנת 2006 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד. נישואים חד-מיניים שנערכו מחוץ למדינה במדינות האיחוד האירופי מוכרים לצורך קבלת תושבות מאז 2018 בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לצדק.	יחידים רשאים לאמץ.		איסור חלקי על אפליה על רקע נטייה מינית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש כולל עיקור ואישור רופא או צו בית משפט.
מולדובה מולדובה (ערך מורחב: זכויות להט"ב במולדובה)	חוקי משנת 1995. חתומה על הצהרת האו"ם.		קיים איסור חוקתי משנת 1994 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.			איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.	ישנה הכרה בשינוי מגדר, מאז 2017 ניתוח להתאמה מגדרית כולל עיקור לא נדרשים מלבד אבחון פסיכיאטרי המאשר את ה-"טרנסג'נדריות" של האדם.
קזחסטן קזחסטן (ערך מורחב: זכויות להט"ב בקזחסטן)	חוקי משנת 1998.						ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2003. בשנת 2011 נקבעו הנחיות חדשות שמאפשרות שינוי מגדר במסמכי זהות לאחר העברת בדיקות רפואיות גופניות ופסיכיאטריות, טיפול הורמונלי והעברת ניתוח להתאמה מגדרית כולל עיקור.
קירגיסטן קירגיזסטן (ערך מורחב: זכויות להט"ב בקירגיזסטן)	חוקי משנת 1998.		קיים איסור חוקתי משנת 2016 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.		אין נתונים		ישנה הכרה בשינוי מגדר, ניתוח להתאמה מגדרית נדרש.
רוסיה רוסיה (ערך מורחב: זכויות להט"ב ברוסיה, זכויות להט"ב בצ'צ'ניה)	חוקי בקרב גברים משנת 1993. חוקי בקרב נשים מאז ומעולם. / פלילי דה פקטו בצ'צ'ניה, בה אנשים שחשודים כהומוסקסואלים נחטפים ונשלחים למחנות ריכוז בשל נטייתם המינית (ראו: רדיפת להט"בים בידי הרשויות בצ'צ'ניה).		קיים איסור חוקתי משנת 2020 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד.	יחידים רשאים לאמץ ללא קשר לנטייה מינית.			הכרה בשינוי מגדר הייתה קיימת מאז 1997 וניתוח להתאמה מגדרית לא נדרש מאז 2018, אין הכרה מאז 2023.